תודה רבה לכם. אני ר"מ בישיבת מרכז הרב, כולם מכירים שנים את הישיבה הזאת, יודעים שהיא קיימת. זו ישיבה שנקראת מתוך הציונות הדתית, אנחנו הולכים בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל. כיוון שדיברו כאן קודם על התנ"ך ודברי תורה, אז ודאי שגם אני לא פטור. אני אגיד משהו קצר מפרשת השבוע. כתוב על משה רבנו שהוא אמר, בני ישראל לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אמר הקדוש ברוך הוא, מה זה בידיך? תשליכהו ארצה ונהיה למטה – למה הקדוש ברוך הוא שאל אותו מה זה בידיך? הרי יודעים. הקדוש ברוך הוא היה יכול להגיד לו תשליך את המטה שבידיך. למה הוא שאל אותו? כי הקדוש ברוך הוא רצה לומר לו, אתה יודע מה יש לך ביד, אתה חושב? אז איך אתה מעיז להגיד שאתה יודע מה יש בליבותיהם של ישראל? אז בליבותיהם של ישראל יש המון טוב, המון אמונה, ואנחנו בישיבה ועל-פי דרכו של הרב קוק מנסים לחדור, להבין, להחיות, להיות חלק מאותו עמוק-עמוק שיש בתוך ליבותיהם של כל עם ישראל, בלי הבדל, בלי חילוק, כולם יחד. זו אחת הסיבות שאצלנו בישיבה הבחורים מתגייסים. לא רק בגלל המצווה שקיימת, להיות ביחד עם עַם ישראל כולו. לכן אצלנו בישיבה, ואני מדבר על כל הישיבות הגבוהות הציוניות, אין קבוצה נפרדת של בני"שים, אנחנו נמצאים בכלל צה"ל. אני לא אומר שהסדר לא צודקים שהם עושים את זה – אלה שתי גישות ששתיהן ישרות וטובות ויקרות ונכונות. ואנחנו נמצאים בכלל צה"ל ולא ביחידה שהיא אך ורק של בני"שים. הכוח של הבחורים שנמצאים בצבא שלנו זה הכוח שלהם שהם נמצאים כל ימות השנה. המון אמונה והמון עוצמה. היה לנו מקרה של אחד החיילים: המג"ד והסמג"ד עזבו והיחידה עמדה להתפרק. והבחור הזה, חייל, אסף את כולם ואמר, חבר'ה, כולכם תלכו, אני נשאר כאן כי אני לא לבד. שאלו אותו, מה אתה לא לבד? הוא אמר, אתם מחכים שאני אגיד שהקדוש ברוך הוא איתי. נכון, והקדוש ברוך הוא גם איתכם. אבל אני כאן גם עם כל הישיבה. כל הישיבה איתי. ואם אתם תמשיכו להילחם הישיבה תהיה גם איתכם, הישיבה היא עם כולם. זו התחושה שיש לנו וזה מה שהבחורים רוצים. עם המון מוטיבציה, ערכיות, מחשבה גדולה ועליונה. היכולת לשמור על אורח חיים שמתאים לבחורי ישיבה או בכלל לאדם שומר תורה ומצוות, שתהיה לו האפשרות לזה, זה אל"ף-בי"ת. בלי זה הם לא יוכלו להמשיך. יש גם קשיים בזה. ולכן אנחנו מבקשים שיהיה מעוגן בתוך החוק בצורה ברורה שכל אדם שומר תורה ומצוות ישמור על אורח חייו. אני לא בא להגיד לאף אחד איך לחיות, אבל תן לנו את האפשרות לחיות כמו שאנחנו רגילים. נכון, עכשיו הבעיה הגדולה היא שיתוף הנשים, אני מודה, אני לא מסתיר את זה. אבל אני לא רוצה לדבר על הבעיה, אני רוצה שתבינו מה מתרחש אצלנו שאנחנו לא מקבלים את התשובות. זה מאוד קשה ואנחנו לא יכולים להמשיך באותה מוטיבציה. אין לנו לא להיות בעלי מוטיבציה, כי זה האנשים. זו המציאות שלהם. אני רוצה להעיר עוד נקודה אחת, בזה אני אסיים.

אנחנו מדברים כאן כל הזמן על המדינה, מה קורה במדינה. אולי יש כאן השפעה מעבר למדינה גם כן? יש יהודים שומרי תורה ומצוות שמתגייסים בכל העולם, לא רק לצבא ישראל. הלוואי כולם היו לצבא ישראל, אבל לא רק. ואם בארץ ישראל לא יגידו שאדם דתי יכול לשמור על אורח חייו – אז מה יגידו אצל הגויים?

בזה אני רוצה לסיים, אני מודה לכם מאוד על האפשרות.

אדוני היושב-ראש, גם על הקיצור.